עבודתה החדשה לבלט המלכותי, Hidden Things, היא פרוזאית ופואטית כאחד, שער לתרגול בלט ולזיכרון קולקטיבי.
LONDON – Secret Things, כותרת ההפקה החדשה של פאם טנוביץ לבלט המלכותי, אכן מלאה בסודות – עבר והווה, היסטוריה והווה של הריקוד, ידע האצור בגופם של רקדנים, סיפוריהם האישיים, זיכרונותיהם וחלומותיהם.
עם שמונה רקדנים, ההפקה עלתה בבכורה במוצאי שבת בקופסה השחורה הקטנה של בית האופרה המלכותי, תיאטרון Linbury, וכללה שתי הופעות נוספות של טנוביץ עבור הלהקה: Everyone Holds Me (2019) ו-Dispatcher's Duet, pas de de.הלחין לאחרונה לקונצרט חגיגי בנובמבר.המופע כולו הוא רק שעה, אבל זו שעה מלאה ביצירתיות כוריאוגרפית ומוזיקלית, שנינות והפתעות שהן כמעט סוחפות.
"דברים סודיים" מתוך רביעיית המיתרים "פסלים נושמים" של אנה קלין נפתח בסולו מלכותי וחינני מאת האנה גרנל.כשהמוזיקה השקטה הראשונה מתחילה, היא עולה על הבמה, מצמידה את רגליה אל מול הקהל ומתחילה לסובב לאט את כל גופה, מפנה את ראשה ברגע האחרון.כל מי שהשתתף או ראה שיעורי בלט למתחילים יזהה את זה כמיצוב - הדרך שבה רקדן לומד לעשות כמה סיבובים מבלי להסתחרר.
גרנל חוזר על התנועה מספר פעמים, מהסס קצת כאילו מנסה לזכור את המכניקה, ואז מתחיל סדרה של צעדי צד מקפצים שרקדן יכול לעשות כדי לחמם את שרירי הרגליים.הוא פרוזאי ופואטי בו-זמנית, שער לתרגול הבלט ולזיכרון הקולקטיבי, אך גם מפתיע, אפילו הומוריסטי בהצבתו זו לצד זו.(היא לבשה סרבל צהוב שקוף, חותלות עם פאייטים ומשאבות דו-גווניות מחודדות כדי להוסיף למסיבה; מחיאות כפיים למעצבת ויקטוריה ברטלט.)
טנוביץ עבד במשך תקופה ארוכה באפלולית, היה אספן כוריאוגרפיה וחוקר נלהב של ההיסטוריה, הטכניקה וסגנון הריקוד.עבודתה מבוססת על הרעיונות והדימויים הפיזיים של פטיפה, בלנצ'ין, מרס קנינגהם, מרתה גרהאם, אריק הוקינס, ניז'ינסקי ואחרים, אך משתנה מעט ביניהם.זה לא משנה אם אתה מכיר מישהו מהם.היצירתיות של טנוביץ לא נדבקת, יופיו פורח ומתבטל לנגד עינינו.
הרקדניות ב"הדברים הסודיים" הן סוכני תנועה בלתי אישיים והן אנושיות עמוקות בחיבורן זה לזה ולעולם הבמה.לקראת סוף הסולו של גרנל, אחרים הצטרפו אליה לבמה, וקטע הריקוד הפך לסדרה משתנה ללא הרף של קבוצות ומפגשים.הרקדן מסתובב באיטיות, הולך בנוקשות על קצות האצבעות, עושה קפיצות קטנות דמויות צפרדע, ואז פתאום נופל ישר והצדדי, כמו בול עץ שנכרת ביער.
שותפים לריקוד המסורתיים הם מעטים, אבל נראה שכוחות בלתי נראים לעתים קרובות מקרבים את הרקדנים זה לזה;בחלק מהדהד אחד, ג'אקומו רוברו קופצת בעוצמה עם רגליה פרושות;בגלן מעל גרנל, היא קופצת לאחור, נשענת על הרצפה בידיה ורגליה.הגרביים של נעלי הפוינט שלה.
כמו רגעים רבים ב"הדברים הסודיים", הדימויים מרמזים על דרמה ורגש, אבל גם השילוב הלא הגיוני שלהם הוא מופשט.הפרטיטורה המלודית המורכבת של קליין, עם הדים וקולות מנצנצים של רביעיות המיתרים של בטהובן, מציעה שילוב דומה של הידוע והלא נודע, שבו רסיסי היסטוריה נפגשים ברגעים של ההווה.
נדמה שטנוביץ אף פעם לא עושה כוריאוגרפיה למוזיקה, אבל בחירת התנועות, ההקבצות והמוקדים שלה משתנה לעתים קרובות בצורה עדינה ודרסטית בהתאם לתמונה.לפעמים היא עושה כוריאוגרפיה של חזרות מוזיקליות, לפעמים היא מתעלמת מהן או עובדת למרות צלילים חזקים עם מחוות נמוכות: דשדוש קל של כף רגלה, סיבוב צווארה.
אחד מההיבטים הגדולים הרבים של "דברים סודיים" הוא האופן שבו שמונת הרקדנים, שאובים בעיקר מבלט, חושפים את אישיותם הייחודית מבלי להראות זאת.במילים פשוטות, הם רק מתאמנים מבלי לומר לנו שהם מתאמנים.
את אותו הדבר אפשר לומר על הרקדנים הראשיים אנה רוז אוסאליבן וויליאם ברייסוול, שביצעו את ה-pas de deux בסרט ה-Dispatcher's Duet Thrill, ואת פס הקול ההדוק והמהיר של טד הרן.הסרט, בבימויה של אנטולה סינדיקה-דראמונד, מציגים שני רקדנים בחלקים שונים של בית האופרה, חותכים ומחברים את הכוריאוגרפיה: מתיחות רגליים איטיות, קפיצות רגליים או מחליקים מטורפים המחליקים על הרצפה, יכולים להתחיל מהמדרגות, בסוף המבואה של Linbury, או ללכת מאחורי הקלעים.אוסאליבן וברייסוול הם ספורטאי פלדה מהשורה הראשונה.
היצירה האחרונה, Everyone Holds Me, שהופיעה גם בפסקול Hearn, Tanovitz, הייתה ניצחון שקט בהקרנת הבכורה שלו ב-2019 ונראית אפילו טוב יותר שלוש שנים מאוחר יותר.בדומה לדברים הסודיים, העבודה מוארת ביופיו של הציור של קליפטון טיילור ומציעה מפל של דימויים של ריקוד, מהפוזה השקופה של קנינגהם ועד אחר הצהריים של פאון של ניז'ינסקי.אחת התעלומות בעבודתה של טנוביץ היא כיצד היא משתמשת באותם מרכיבים כדי ליצור יצירות שונות לחלוטין.אולי בגלל שהיא תמיד מגיבה בענווה למה שקורה כאן ועכשיו, מנסה לעשות את מה שהיא אוהבת: רקדנית ולרקוד.